אי-שלמות

אי-שלמות

אי-השלמות שבהכל, כולל עצמינו, היא מה שמפסל לנו את האופי.
היא חוצבת בנו חריצים שבאים לידי ביטוי בעובדות שלימדנו את עצמינו בחיכוך עם כאב, שמולידות קודים התנהגותיים, שהופכים לאופי.
דוגמא שכיחה: "אם אב יכול להכות את בנו, כולם יכולים." -עובדה שעלולה להילמד על ידי ילד מוכה, כתשובה לסיבה לכאב שחווה.
אילו קודים התנהגותיים עלולים להתפתח במקרה כזה? איזה אופי מתפתח אצל אותו ילד שחווה כאב גדול?
איזה אופי מתפתח אצל אדם מבוגר, שהספיק בכל שנותיו לחוות כאב בשלל צבעי הקשת?
רבים יענו "אופי חזק יותר", אחרים יענו "אופי קשה יותר" ואף "הרסני", אחרים יגידו אחרת…
אני מתחבר לנוסח "יותר אופי".

photo-1468322638156-074863f9362eכאמור, האופי מפוסל ע"י כאב, אי-שלמות כזו שיש בעולם, שחורצת בנו חריצים.
ככל שיש יותר חריצים, כך מתהווה לפסל צורה.

 

Kintsugi
"וואבי-סאבי" מייצג אסתטיקה יפנית ותפיסת עולם שממוקדת על קבלת ארעיות ואי-שלמות. האסתטיקה הזו לפעמים מתוארת כיופי "לא-מושלם, בר-חלוף ולא גמור." -ויקיפדיה

 

אם אנחנו מחפשים להגיע לשלמות באופי שלנו, לעולם לא נמצא אותה.
האופי של אדם מתעצב דרך אי-שלמויות בכל מיני גרסאות שהוא פוגש בדרכו, בעולם ובתוך עצמו.
אפשר לומר שאי-שלמויות הן כמו אויר לנשימה בשביל האופי, הוא ניזון מהן באופן אוטומטי והוא ימצא אותן כל עוד הוא קיים.
אם אנחנו עסוקים בלתקן את עצמינו, בהתבוננות ועשיה, קבלת שינויים, וקשיבות לתהליך- נפלא. אך אם אנחנו עסוקים בלהאשים את עצמינו על אי-שלמויותינו, זה בזבוז של זמן (שמאד מעצב את האופי). אנחנו מוצאים את האי-שלמויות "לתקן", גם בלי לחשוב על כך.
כל האשמה עצמית היא חריץ שהמפסל לא תכנן, כאילו שהסלע חרץ את עצמו במקום לא רצוי ופגם לו ביצירה.
אין זו כוונת המפסל, ולא אשמת הסלע.

לאהוב את עצמינו כפי שאנחנו ממש עכשיו. להחליט שבדיוק ככה זה בסדר (אם רוצים, זה גם אחלה).
יש מספיק חריצים לאהוב, ויגיעו מעצמם עוד חריצים לאהוב, ככה שלא באמת צריך לדאוג לחצוב אותם בעצמינו.

מדריך מדיטציה, חוקר פילוסופיות מהמזרח, פסיכולוגיה, פסיכדליה, ובעיקר את עצמי. אפשר ליצור איתי קשר באימייל או בפייסבוק.

עכשיו תורכם, רשמו תגובה